אנחנו חיים במדינה בה קיים ריבוי ערוצים. מדינה שמייצרת כמות חדשות יוצאת דופן, זאת בהתייחס לגודלה. ידיעות קטנות כביכול מגיעות כעניין שגרתי לראשי ערוצי החדשות העולמיים ואין ספק כי כותרות מיוצרות פה באופן דיי טבעי. הכותרות נוגעות בעולמות הטק, המדע והרפואה ועד לעולמות הפוליטיים, ביטחוניים, מדיניים. ישראל בהחלט מדינה מעניינת ואין ספק, שחייה הקצרים עד כה, מלאי חוויות משמעותיות. כמו כן, החיים הסוערים בישראל, ואוכל לקרוא לכך, ׳הישראליות של הישראלים׳ היא מוטיב מהותי.

לדוגמה, בשאלתך לשלומו של אדם ברחוב תוכל ככל הנראה לקבל את משנתו בנוגע למצב האקלים, המצב הסוציו אקונומי בישראל ועוד. כל אלו, כבדרך אגב. רבים יגיד לך, ויטענו נחרצות- כי הם יודעים מה הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומנגד, הרבה יגידו לך שברור להם, שאין לכך פתרון. לישראלים יש דעה מוצקה, על כל דבר. אנחנו קודם כל יודעים, אחר כך, נחשוב על מה.

בשנה זו נדרשנו לבחור, בפעם השלישית. כששנת 2019, עברה כשנה מטלטלת, שנה בה לראשונה בהיסטוריית ישראל, התקיימו שתי מערכות בחירות תוך חצי שנה. לא בחרתי לכתוב על המשאבים הכספיים המוגזמים המושקעים בכך, אלא בבעיה הגלומה לראייתי באחוזי ההצבעה הנמוכים. התחלתי ופתחתי את דבריי בכך, שלתפיסתי, לכל ישראלי יש דעה, דעה מוצקה, מנומקת. לעיתים הדעות המנומקות הן מבית, ולעיתים, הן בדיוק ההפך מכך.

הצצה על אחוזי ההצעהה אומרת הרבה. אחוזי ההצבעה בבחירות לכנסות האחרונות עמדו על כ- 69 אחוזים, כשבימים עברו עמדו על כ-80 אחוזי הצבעה. גם בהסתכלות על מדד מדינות ה-OECD ניתן להבחין בציונים נמוכים לישראל בהקשר זה. התשובה לכך, גלומה בעיניי במקום בו הכל מתחיל, איך לא. בחינוך. ישראל, מדינה מתקדמת, ליברלית, דמוקרטית. אך הערכים הליברלים נשכחים מאחור. הליברלים הראשונים בהיסטוריה תבעו כי על אדם להשתמש בתבונתו, כמו כן, היה זה קאנט שטען לכך שעל האדם להיות האחראי הבלעדי על בחירת חייו. אני שואלת את עצמי, מניין האחוז הנמוך של המצבעים? ומה מסביר אותו?

כשהייתי בת 6, בגן חובה, חגגנו מידי סוף שבוע, מנהג. אמא ואבא של שבת. כחלק מהמנהג, אמא שבת- הלוא היא, אנוכי בת ה-6, נדרשת להגיע לגן לבושה בשמלה מהודרת, ואבא שבת, ילד מעונב כבן -6. שנינו, נציין את השבת, נכין חלות ונחגוג את יהדותנו. אין לי בעיה עם טקסים דתיים. אני מכבדת את דרכי המאמינים ואפילו, אטען כי אני בעצמו מאמינה. לראייתי, סוגיה מעניינת העולה מכך היא שהיום היחיד בו קיים מנהג מסויים, הוא מנהג שעומד על ערכים הגלומים בדת מסויימת – ללא הגיון מסויים, זאת במקום לקבוע לדוגמה יום שבועי העומד על ערכים דמוקרטיים. ערכים ליברליים. ערכים של חירות, של שיויון ושל אחוה. ערכים של איך לחיות ביחד, שאינם תלוים בדת, מוצא או גזע.

דמיינו לכם, גן ילדים בו האחרונים יבחרו מידי יום שלישי למשל – כיצד יראה תוכנו של יום אחד בשבוע שלהם. לילדים תהיה השפעה, הלכה למעשה על היום שיעברו, על תכניו, והם יבחרו מתוך רשימה שתינתן להם, כיצד לבלות את היום הזה. הבחירות, יעשו בצורה דמוקרטית ,כשהרוב, הוא הקובע. כיצד ירגיש ילד, שבגיל 6 – הצליח להגיע למצב בו הוא משפיע באופן בלתי אמצעי על חייו ?כיצד ירגיש ילד שבפעם הראשונה בחיו יקבל את ההזדמנות להחליט איך יראו חיו בחברת אנשים שונים- עם צרכים שונים. אין ספק כי יש לכך השפעה אדירה. כמו כן, יכולת שיתוף הפעולה שתבנה, תהיה יוצאת דופן. ילדים יבינו כי בעזרת השפעה ומעורבות – יש להם בהכרח דרך טובה ומדידה להשפיע על חייהם. מנגד, במקום לעסוק בנושאים אלו כיום, מערכת החינוך לתחושתי, מייצרת חציצה דיי ברורה בין העולמות הפוליטיים חברתיים לעולמות החינוכיים.

מערכות החינוך בוחרות לנטרל את התלמיד הצעיר מהעיסוק בפוליטיקה. בגן – כמובן לא יעסקו בתחום בשל הגיל הצעיר. בבית הספר? ערכים ליברלים לא בהכרח יהיו הראשונים שיוצגו, בתיכון – זה פחות רלוונטי, מתכוננים לצבא, בצבא – כמובן שלא מדברים על פוליטיקה – כיוון שעלינו לדבוק בפקודות, באוניברסיטה – הימנעות מוחלטת משיח פוליטי. ובכך, אדם מגיע לגיל 25, כשבידיו חוסר ניסיון בהבנה של מערכת פוליטית ושל הקונספט הדמוקרטי. על מערכת החינוך לחנך לערכי הדמוקרטיה, ערכים שנחרטו במגילת העצמאות, וגם על פיהם הוקמה מדינת ישראל. לעצם היותה של ישראל מדינה דמוקרטית יש משמעויות שעל מערכת החינוך להשריש בקרב התלמידים וזוהי חובתה ושירותה למדינת ישראל טובה ונאורה יותר. זה טשרניחובסקי שאמר – שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

רגעים ספורים לאחר הסרת האמברגו, הסמארטפונים של כולנו כבר רוטטים מהתראות. תוצאות המעבר של בחינת לשכת עורכי הדין התפרסמו וזו תמיד סיבה למסיבה. הנושא, שהפך לחלק בלתי נפרד מהכותרות פעם בכמה חודשים, חזר אלינו לאחרונה עם פרסום התוצאות, הראשונות בעידן אבי חימי כראש הלשכה, ועל פניו הפעם הן נראות מעודדות. אחוז העוברים צמח ל-54%, הרבה מעל הנתונים של הבחינות האחרונות שנעו סביב ה-40%.

לשכת עורכי הדין יצרה רעש גדול בשנה האחרונה, במרבית המקרים בהקשרים שליליים, כשבמוקד פרשיות השחיתות של אפי נווה וכמובן בחינות הלשכה שהפכו ל״בלתי עבירות״, כך לפחות מספרים. לאחר פרסום תוצאות הבחינות של ינואר, אז אחוז העוברים עמד על 36% בלבד, לא מעט חברי כנסת, מהאופוזיציה וגם מהקואליציה, יצאו נגד מבנה הבחינה, הרף הנוקשה והשאלות הדו-משמעיות. בזמן שחלף מאז ועל רקע הרעש הגדול שהתעורר, הציון הנדרש לצורך מעבר של הבחינה ירד מ-65 ל-60, כביטוי למגמה מקלה יותר בכניסה למקצוע.

כאמור, תוצאות הבחינה שפורסמו השבוע מעידות על שיפור עצום בנושא, כשבוגרי האוניברסיטאות המובילות, תל אביב והעברית, עוברים את הבחינה בהצלחה של יותר מ-95%. הקפיצה המשמעותית לכאורה אמורה להיות סימן מעודד, לכך שהרפורמה בנושא אותה הוביל ח״כ לשעבר מיקי זוהר, מתחילה לתת את אותותיה. תואר עורך הדין שוב נעשה זמין לכל.

האמת צריכה להיאמר, ורצוי שתהיה מדויקת – מקצוע עריכת הדין לא רק זמין לכל, כי אם פרוץ לכל. המגמה הכללית הרווחת בעולם המערבי מוזילה את המקצועות ההומניים ומקדשת את הריאליים, וזו אינה פסחה גם על המשק הישראלי. ביטוי מובהק נוסף לכך הוא פילוח דירוג השכר במשק שמצביע על פערים הולכים וגדלים בכושר ההשתכרות בין המקצועות הטכנולוגיים לאחרים.

מלבד ההקלות בבחינות הלשכה, לאחרונה פורסמה ידיעה על כך שאוניברסיטת חיפה פותחת את שעריה בפני מועמדים ללימודי משפטים שלא עמדו בדרישות המבחן הפסיכומטרי. אלה, יוכלו לקחת חלק בסמסטר אחד מבלי לעמוד בדרישות הסף המוקדמות, ואם יצלחו את הסמסטר – יוכלו להמשיך לשאר לימודי התואר. הרעיון היצירתי, שעשוי ללמד על מצוקה מסוימת של האוניברסיטה בגיוס תלמידים, מגיע עם נתונים לא מחמיאים למוסד בתוצאות מעבר בחינות הלשכה, כשהוא ממוקם במקום השביעי בלבד, מתחת למכללות ספיר, הבינתחומי והמכללה למינהל.

למשפט יש ערך חיוני בהכוונת החברה, זו לא רק אסכולה משפטית אחת שגורסת כך, אלא מעין קונצנזוס שהתקבע בעולם בעשורים האחרונים. אמנם, בעבר התפיסה הפורמליסטית של המשפט הייתה משמעותית יותר בשיח הציבורי, וזו סבורה כי המשפט מנותק מהחברה, אך הימים האלה חלפו. וברוח זו, אנשי החוק הם מעין שוטרים שמכווינים בעצמם את התנועה. מניעים את הנורמות החברתיות ימינה ושמאלה בכפוף להלך הרוח שעולה מהחברה.

המשך תהליך ההוזלה של מקצוע עריכת הדין עשוי לגרום לאפקט מצנן עבור צעירים מוכשרים, שיעדיפו לפנות לעולמות הטכנולוגיים מאשר למקצוע בו כל דכפין יכול להיקרא עורך דין בעזרת שק של מזומנים וקצת סבלנות. ההשפעה הממשית של הסכנה הזו לא תורגש היום, מחר או בעוד שנתיים. מדובר בתהליכים שקטים, איטיים, אך כשהם יתחילו להשפיע – הם יורגשו בעוצמה.

המכללות, שכאמור הפכו למוקד משיכה עבור צעירים רבים שבעבר דלתות בית המשפט היו סגורות בפניהם, הולידו בעשור וחצי האחרונים אלפי עורכי דין, רבים מהם לא ברמה ראויה, ואלה מלבד הצפת השוק כמותית, גם פגעו בו איכותית. ההקלות בבחינות הלשכה בצירוף האקרובטיקה שנוקטים מוסדות ותיקים כמו אוניברסיטת חיפה על מנת לאכלס ספסל לימודים נוסף, מבשרים על עתיד מדאיג עבור עולם המשפט הישראלי.

האדם מחפש משמעות. אבל יותר מזה, האדם מחפש עניין בחיים. לאו דווקא בחיים הפרטיים שלו עצמו, שם לפעמים כל מה שבן אדם רוצה הוא להמשיך בשלו – לשחק כדורגל עם הילד, לתפוס איזה ג'וב טוב ולטעום את המנה החדשה במסעדה הטרנדית בעיר. אבל ב"חיים", החיים הגלובליים שמעל כולנו, המצב דווקא שונה. הם אלה שממלאים את עולמנו ומעניקים לנו התרחשויות, נושאים, אירועים גדולים עליהם אנחנו אוהבים לדון סביב הברזיה בעבודה. בחיים האלה אנחנו כבני האדם רוצים עניין, רוצים ריגוש, רוצים שינוי.

בחיים האלה, מבחינתנו, הכל הולך. זה יכול להיות בחירות, מונדיאל, חורף קשה, בצורת מפתיעה או אפילו מלחמה. אבל בסופו של יום תמיד נרצה, וגם תמיד יהיה, אותו נושא–על שימלא את הרצון לעניין בחיים וייתן לנו אפשרות למלא בו את המחשבות על הכר, לקרוא עליו בעיתון או לשתף את השנקל שלנו עליו ברשתות ולקבל כמה לייקים.

רק דמיינו לעצמכם כמה רגעים וסיטואציות חברתיות ממלאים לנו אותם נושאי מאקרו. כמה רגעי מבוכה בין בני אדם, בדייטים, במעלית, בהמתנה לרופא, ואיפה לא בעצם נחסכו רק בגלל האפשרות לברוח לשיחה על אותם נושאים. אפשר להוסיף לכך גם לא מעט משפחות שהתקשורת המשפחתית שלהם נסובה בעיקר סביב שיחות על "המצב", "הבחירות" או כל דבר אחר שעומד באותו רגע על הפרק.

פסיכולוגיים חברתיים רבים אוהבים להגיד עלינו בני האדם שבאופן כללי אנחנו מעדיפים שגרה, וכמה שיותר ממנה גם בחיים הפרטיים וגם בעולם. יש בה בשגרה מימד של שקט וביטחון. היא מרחיקה מאיתנו את התחושה של הליכה אל הנודע ומגדילה את השליטה בחיים. בקיצור, אומרים עלינו שאנחנו אנשים של קומדיות רומנטיות מתקתקות ופחות של סרטי אימה מלחיצים.

אני מאמין שאנחנו דווקא שונים מזה. הכמיהה העזה שלנו לחיים בטוחים במטרים הרבועים הספורים שסביבנו מייצרת לא פעם שגרה משעממת. אך היא גם מולידה ומגבירה את הרצון שלנו שפשוט משהו יקרה כבר. שיהיה עניין בחיים. 

יש כמה פונקציות בחיים שעוזרות לנו להבין ולהסכים מה "הדבר הגדול הבא". מעל כולם עדיין עומדת התקשורת הישנה והמסורתית שמצליחה לעשות את זה הכי טוב. היא מחליטה הלכה למעשה כמה זמן מראש נתחיל להתרגש מהאולימפיאדה ומתי הבחירות באמת מתחממות. 

המחיר שאנחנו משלמים בצורך שלנו לאותו משהו מרגש, הוא שאנחנו יודעים להכיל רק אחד בכל עת. אם נתחיל לנהל חיים תחת שני דברים גדולים שקורים בו זמנית יקרו שני דברים: קודם כל, תחושת הבלבול וחוסר הודאות ישתלטו גם על מקום המפלט, הנחמה והעניין שלנו בחיים. וגם, לחינם התבזבז לנו, כיצורים מחפשי עניין, משהו גדול אחר להתעסק בו בהמשך ולהימנע מחיים אפורים ונטולי עניין.

אז בבקשה אל תערבבו לי את המבצע בעזה עם המונדיאל ובטח ובטח אל תקבעו לי בחירות באמצע הקיץ. בעונה החמה בישראל גם הציבור וגם התקשורת משוועים שנתעסק פשוט בקיץ. ככה נולדה עונת המלפפונים הידועה שהעניקה לנו נושאי שיחה מגוונים כמו "זה חודש אוגוסט החם ביותר שאני זוכר", "המדוזות הולכות ומתרבות“, ״לאן אתה טס הקיץ״ וכן על זו הדרך. בקיצור, אל תערבבו שמחה בשמחה.