אנחנו חיים במדינה בה קיים ריבוי ערוצים. מדינה שמייצרת כמות חדשות יוצאת דופן, זאת בהתייחס לגודלה. ידיעות קטנות כביכול מגיעות כעניין שגרתי לראשי ערוצי החדשות העולמיים ואין ספק כי כותרות מיוצרות פה באופן דיי טבעי. הכותרות נוגעות בעולמות הטק, המדע והרפואה ועד לעולמות הפוליטיים, ביטחוניים, מדיניים. ישראל בהחלט מדינה מעניינת ואין ספק, שחייה הקצרים עד כה, מלאי חוויות משמעותיות. כמו כן, החיים הסוערים בישראל, ואוכל לקרוא לכך, ׳הישראליות של הישראלים׳ היא מוטיב מהותי.
לדוגמה, בשאלתך לשלומו של אדם ברחוב תוכל ככל הנראה לקבל את משנתו בנוגע למצב האקלים, המצב הסוציו אקונומי בישראל ועוד. כל אלו, כבדרך אגב. רבים יגיד לך, ויטענו נחרצות- כי הם יודעים מה הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומנגד, הרבה יגידו לך שברור להם, שאין לכך פתרון. לישראלים יש דעה מוצקה, על כל דבר. אנחנו קודם כל יודעים, אחר כך, נחשוב על מה.
בשנה זו נדרשנו לבחור, בפעם השלישית. כששנת 2019, עברה כשנה מטלטלת, שנה בה לראשונה בהיסטוריית ישראל, התקיימו שתי מערכות בחירות תוך חצי שנה. לא בחרתי לכתוב על המשאבים הכספיים המוגזמים המושקעים בכך, אלא בבעיה הגלומה לראייתי באחוזי ההצבעה הנמוכים. התחלתי ופתחתי את דבריי בכך, שלתפיסתי, לכל ישראלי יש דעה, דעה מוצקה, מנומקת. לעיתים הדעות המנומקות הן מבית, ולעיתים, הן בדיוק ההפך מכך.
הצצה על אחוזי ההצעהה אומרת הרבה. אחוזי ההצבעה בבחירות לכנסות האחרונות עמדו על כ- 69 אחוזים, כשבימים עברו עמדו על כ-80 אחוזי הצבעה. גם בהסתכלות על מדד מדינות ה-OECD ניתן להבחין בציונים נמוכים לישראל בהקשר זה. התשובה לכך, גלומה בעיניי במקום בו הכל מתחיל, איך לא. בחינוך. ישראל, מדינה מתקדמת, ליברלית, דמוקרטית. אך הערכים הליברלים נשכחים מאחור. הליברלים הראשונים בהיסטוריה תבעו כי על אדם להשתמש בתבונתו, כמו כן, היה זה קאנט שטען לכך שעל האדם להיות האחראי הבלעדי על בחירת חייו. אני שואלת את עצמי, מניין האחוז הנמוך של המצבעים? ומה מסביר אותו?
כשהייתי בת 6, בגן חובה, חגגנו מידי סוף שבוע, מנהג. אמא ואבא של שבת. כחלק מהמנהג, אמא שבת- הלוא היא, אנוכי בת ה-6, נדרשת להגיע לגן לבושה בשמלה מהודרת, ואבא שבת, ילד מעונב כבן -6. שנינו, נציין את השבת, נכין חלות ונחגוג את יהדותנו. אין לי בעיה עם טקסים דתיים. אני מכבדת את דרכי המאמינים ואפילו, אטען כי אני בעצמו מאמינה. לראייתי, סוגיה מעניינת העולה מכך היא שהיום היחיד בו קיים מנהג מסויים, הוא מנהג שעומד על ערכים הגלומים בדת מסויימת – ללא הגיון מסויים, זאת במקום לקבוע לדוגמה יום שבועי העומד על ערכים דמוקרטיים. ערכים ליברליים. ערכים של חירות, של שיויון ושל אחוה. ערכים של איך לחיות ביחד, שאינם תלוים בדת, מוצא או גזע.
דמיינו לכם, גן ילדים בו האחרונים יבחרו מידי יום שלישי למשל – כיצד יראה תוכנו של יום אחד בשבוע שלהם. לילדים תהיה השפעה, הלכה למעשה על היום שיעברו, על תכניו, והם יבחרו מתוך רשימה שתינתן להם, כיצד לבלות את היום הזה. הבחירות, יעשו בצורה דמוקרטית ,כשהרוב, הוא הקובע. כיצד ירגיש ילד, שבגיל 6 – הצליח להגיע למצב בו הוא משפיע באופן בלתי אמצעי על חייו ?כיצד ירגיש ילד שבפעם הראשונה בחיו יקבל את ההזדמנות להחליט איך יראו חיו בחברת אנשים שונים- עם צרכים שונים. אין ספק כי יש לכך השפעה אדירה. כמו כן, יכולת שיתוף הפעולה שתבנה, תהיה יוצאת דופן. ילדים יבינו כי בעזרת השפעה ומעורבות – יש להם בהכרח דרך טובה ומדידה להשפיע על חייהם. מנגד, במקום לעסוק בנושאים אלו כיום, מערכת החינוך לתחושתי, מייצרת חציצה דיי ברורה בין העולמות הפוליטיים חברתיים לעולמות החינוכיים.
מערכות החינוך בוחרות לנטרל את התלמיד הצעיר מהעיסוק בפוליטיקה. בגן – כמובן לא יעסקו בתחום בשל הגיל הצעיר. בבית הספר? ערכים ליברלים לא בהכרח יהיו הראשונים שיוצגו, בתיכון – זה פחות רלוונטי, מתכוננים לצבא, בצבא – כמובן שלא מדברים על פוליטיקה – כיוון שעלינו לדבוק בפקודות, באוניברסיטה – הימנעות מוחלטת משיח פוליטי. ובכך, אדם מגיע לגיל 25, כשבידיו חוסר ניסיון בהבנה של מערכת פוליטית ושל הקונספט הדמוקרטי. על מערכת החינוך לחנך לערכי הדמוקרטיה, ערכים שנחרטו במגילת העצמאות, וגם על פיהם הוקמה מדינת ישראל. לעצם היותה של ישראל מדינה דמוקרטית יש משמעויות שעל מערכת החינוך להשריש בקרב התלמידים וזוהי חובתה ושירותה למדינת ישראל טובה ונאורה יותר. זה טשרניחובסקי שאמר – שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
